תמונה ראשית : Maindruphoto
"תפוח בדבש בכמויות", מנסה בני מורגנשטרן לתאר את ההרגשה אחרי שהקיף בהצלחה את ההר הגבוה באירופה בריצת אולטרא של 170 קמ במשך 44 שעות ובכך מימש הכנות וחלומות של שמונה שנים. "זה סיפור של זוגיות" הוא מפתיע בהגדרתו את המבצע כשהוא מספר על נעמה אשתו "ששרדה" את המסע ושבזכותה הוא בכלל סיים את המרוץ: "נראיתי לא משהו ואשתי בעטה אותי החוצה להמשיך. אמרה לי 'תאכל משהו ותצא חבל על הזמן. אתה לא יכול להרשות לעצמך לוותר אחרי כל מה שעברת"
בשנה הבאה אמור בני מורגנשטרן לחגוג 50 אולם לא התכנסנו כאן כדי לציין איזו ריצה חגיגית שהאולטרא-רץ הזה הולך להפיק כי אחרי שהוא כבש את אחד היעדים הקשים והנחשקים ביותר בעולם ריצת השטח, בני יכול קצת לנוח ולקחת אוויר, אולי גם להכיר במגבלות האדם: "זה תפוח בדבש בכמויות גדולות. אני לא תולה את הנעליים אבל לא אחזור יותר להקפת המון בלאן".
אז על מה אנחנו מדברים? מון בלאן, ההר הגבוה באירופה, מקצה 170 קמ (יש עוד מקצים), תמיד בסוף אוגוסט, תחרות אליה צריך להתקבל על ידי צבירת ניקוד ובכך הארוע מנקז אליו את הטובים בעולם שמקיפים את ההר תוך כדי שהם רצים בין שלוש מדינות: צרפת, איטליה, שווייץ.
מורגנשטרן, אב ל-4, במקור מירושלים וכיום מאלון, רכז כושר קרבי בבסיס הכשרת טירוני משמר הגבול, מספר: "הכנתי את עצמי מעל שמונה שנים למרוץ הזה. בניתי את עצמי לאט לקראת גיל 50 והאמת שלא הגעתי למרוץ במצב הכי טוב כי סבלתי מפציעות. כבר אין לי גוף של ילד. הגוף מעניש אותך על מה שאתה מעולל לו".
אבל הסוף היה טוב כעבור 44 שעות. מתוך 2700 המזנקים, 900 לא סיימו, ובני חצה את קו הסיום אי שם אחרי אלף הראשונים שעשו זאת. לא בלי קשיים ורגעי שבירה.
רצים ועולים לרגל
"ישנתי במצטבר אולי חצי שעה במהלך המרוץ. אשתי נעמה היא למעשה הגיבורה האמיתית מאחורי ההצלחה. היא חיכתה לי בתחנות גם בשווייץ וגם באיטליה, ובכלל, מגיע לה פרס על ששרדה את השגעון הזה. זה סיפור של זוגיות. גם בתי הבכורה והחבר שלה באו לתמוך". 10 קמ של גובה מצטבר בטיפוס עבר שם בני, בוגר בית הספר לקציני ים בעכו, שעשה חצי מרתון בגיל 16, הפסיק לרוץ מקצועית בצבא שם שירת בצנחנים, וחזר לרוץ רק לפני עשרים שנה. הוא סיים מרתון בפחות משלוש שעות, עבר ל-66 קמ בסובב עמק, עשה גם הר לעמק, ומאז הוא רץ בשטח וזאת כשריצת האולטרא בישראל עדיין לא מנתה אפילו עשרים איש. "החלום היה לעשות את המון בלאן. זהו מרוץ הדגל. הכי מפורסם מבין מרוצי השטח. נופים מטורפים, הרצים הכי טובים שמתקבצים לעיירה שאמוני למרגלות האלפים הצרפתיים. פסטיבל אחד גדול. ה'מכה' עבור רצים שעולים לרגל מכל העולם לשם".
ומה היה רגע המשבר הגדול תוך כדי?
"היה רגע בו כבר לא רציתי להמשיך אחרי שעצרתי בתחנת מנוחה. זה לא שאתה באמת ישן. אתה שוכב על שולחן והתנומה היא רק רי-סט למוח. לא שינה ממש. נראיתי לא משהו ואשתי בעטה אותי החוצה להמשיך. אמרה לי 'תאכל משהו ותצא חבל על הזמן. אתה לא יכול להרשות לעצמך לוותר אחרי כל מה שעברת'. גם ההתחלה היא קשה כי אתה לא ישן יומיים לפני כן בגלל ההתרגשות".
ובסוף תחושת ניצחון?
"אין לי תחושת ניצחון. אני מרגיש אסיר תודה על שהעפלתי לארוע הזה, שהגעתי אל קו הסיום ושהצלחתי להגשים את החלום שלי ועוד כשהמשפחה שלי מחכה בקו הסיום".
פורש בשיא?
"כרגע אני במנוחה. ירידת לחץ. זה משהו שישב לי על הראש שנה שלמה כמו יציקה. למשל, טסתי מכספי חודש לפני כן למרוץ הכנה באלפים האיטלקיים. 60 קמ ב-9 שעות. אני אחזור לרוץ אבל לא לאתגר ברמות האלה".
