קרן יחיא "הרצה היחפה" מרגישה יותר טוב מכולנו את כדור הארץ אבל זה לא שהיא רק רצה בלי נעליים. היא מובילה אנשים לאורח חיים בריא על ידי תזונה, יוגה וגם ריצה. כולל קבוצת ריצה עם נשים חרדיות בשדות. כולל ילדים בפוטבול. אה והיא גם מציירת ומשדרת ברדיו. היא עברה הרבה רגעים מאתגרים בחיים אבל בזכותם גם גילתה הרבה: "בתקופות מאתגרות זמן הריצה היה זמן המדיטציה שלי. בריצה לבד בהתחלה כל המחשבות צפות ואז עם הזיעה הכל מתנדף לו החוצה ונכנס שקט"
רוב רצי האולטרא, המרתונים והאיירונמנים למיניהם אותם אנחנו פוגשים אצלנו בפרו ראנר, נשים וגברים, הם סיפור מיוחד. כל אחת בפני עצמה וכל אחד. לגמרי. אבל קרן יחיא היא באמת סיפור סופר מיוחד ואתה לא יודע במה להתחיל. שהיא רצה יחפה? שהיא משלבת ומדריכה יוגה ונטורופתיה? שהיא ציירת? שדרנית רדיו? שהיא מובילה קבוצת חרדיות בשביס ושמלה בזמן שהיא מובילה אותן בריצה עם מכנסוני ריצה וגופיה? שהיא מאמנת כושר במועדון פוטבול? או אולי בכך שסבלה משבר פתוח בהיותה נערה רוקדת ורצה ואמרו לה שהיא תיאלץ לחדול מפעילויות אלה?
יש לה עסק שנקרא "קרן לחשוב בריא", היא דעתנית, היא מקורית והיא לא מפסיקה לחפש עד היום בעצמה שבילים לנפש ולרגליים שרצות ורוצות עוד ועוד. ובכל זאת, לרוץ יחפה?
"היתה תקופה בה גרתי במושב וממילא הייתי יחפה שם רוב הזמן. לפני שבע שנים התחלתי בריצות ארוכות עם סנדלי שורש והיה לי נוח יותר ככה מאשר עם נעליים. תחרות ראשונה שלי היתה 'מדבר לים' 52 קמ וסיימתי שלישית בנשים וכך ידעתי שאני חזקה. עד אז לא הבנתי עד כמה. לאחר מכן עשיתי שני אולטרא אבל משם החלטתי שמספיק לי ושאני מתמקדת בטיפול ואימון אנשים שרוצים תנועה בריאה".
ריצה בשמלה, ריצה במכנסונים
ועם זאת, חבר טוב ויחפן הציע לה להצטרף אל חצי מרתון התנך, היא נעתרה, הגיעה שניה ונהפכה לסנסציה תקשורתית בקטנה. "מאז, תשעים אחוז מהזמן אני רצה יחפה. עד 20 קילומטר. גם לפני כן רצתי יחפה ואמרו לי 'את תיפצעי' אבל זה לא הרגיש לי לא בסדר. מה שהחברה מכתיבה זה דבר אחד אבל מה שאת מרגישה זה דבר אחר וחשוב יותר. לא שאין אתגרים ופציעות אבל כל מי שעוסק בריצות ארוכות סובל מתישהו מפציעות כלשהן. פה ושם יש קוצים, יש חתכים, שבירת אצבע, אבל יחסית לכמות הריצות שלי זה כלום".
קרן גאה במיוחד בקבוצת הנשים הייחודית שלה, קבוצת ריצה שהפכה לקהילה שמשולבות בה דתיות וחרדיות. "דווקא בזכות זה שאנחנו שונות נוצרה פתיחות גדולה מאוד. מהמם לראות אותן רצות בשטח עם כל הביגוד שלהן, מטפסות על שערים נעולים שחוסמים לפעמים את הדרך, ובכלל. נוצרה קבוצה מגובשת שהיא קהילה בה כולן מכירות את כולן. בתקופת הקורונה כולן דאגו למי שמאומתת. ימי הולדת חוגגות יחד. אנחנו מגוונות פוליטית, מגוונות בעבודה היומיומית, בגילאים, וכל זה הפך את הקבוצה למיוחדת במינה".,
ובכל זאת נעלי ריצה
וזה לא שנעלי ספורט זרות לה לחלוטין. בריצות קוצים ובטיולי מדבר אפשר לתפוס אותה על נעליים, והיא אגב נעולה על דגם ינוב.
לפני חודש נקעה קרן את רגלה כשנפלה בעת ריצה בהרים. "הייתי צריכה לחזור לרוץ באופן הדרגתי וגיליתי כבר לפני שנים שהמבנה של נעלי ינוב הוא לטעמי נכון ותואם את הריצה היחפה כי החלק הקדמי רחב יותר. מי שרץ יחף עושה את זה יותר על החלק הקדמי. נעליים אחרות מציקות לי ואני מורידה אותן באמצע הריצה".
עם כל העיסוקים שלך, קרן, איזו חוויה עבורך היא הריצה? ובמיוחד כשאת יחפה?
"הריצה עבורי היא החיבור לאדמה. בתקופות מאתגרות זמן הריצה היה זמן המדיטציה שלי. החיבור בין האדמה לרוח. בריצה לבד בהתחלה כל המחשבות צפות ואז עם הזיעה הכל מתנדף לו החוצה ונכנס שקט. בריצה יחפה חשוב שכל החושים יהיו מחודדים ולכן אני מקשיבה וקשובה לטבע" .
