בקובה המציאו את ריקוד הסלסה וגם מרתון מפתה עבור תיירי ריצה כמו רונן דיין, ששומר את הרגליים שלו כדי לטייל אחר כך במדינה אקזוטית, נטולת יחסים רשמיים עם ישראל ואשר מספקת מראות נוסטלגיים סטייל אמצע המאה שעברה. זה לא בקטע הישגי כי רצי העלית טרם גילו את האטרקציה אבל מתאים לדיין שרץ "בשביל לנקות את המגירות במוח" ושולף טלפון בקילומטר ה-36 כדי שאשתו וילדיו יצעקו לו בספיקר וידרבנו אותו לסיים
מרתון הוא עולם ומלואו, ולצד סיפורים על המהירים ביותר, על הכשלונות המפוארים וההצלחות הכבירות, המשחקים האולימפיים ואליפויות העולם, יש גם סיפורים מופלאים לא פחות על אוהבי הריצה הפשוטים והלא מקצוענים, על ההתמודדות הלא פחות הירואית שלהם.
כזהו הסיפור של רונן דיין, שכמעט וכבר נשבר בקילומטר ה-36 של מרתון קובה, ובניסיון אחרון לצלוח את המשימה שלף את הטלפון וצלצל הביתה.
דיין, מנופאי בנמל אשדוד, בן 47, נשוי ואב ל-3, גר באמונים, משחזר את סיפור הניצחון הפרטי: "צלצלתי למשפחה שלי ואמרתי להם 'אני גמור. חייב את העידוד שלכם. קשה לי'. הם התחילו לצעוק לי בספיקר 'תהיה חזק אבא. אתה מסוגל. אתה יכול. אתה מסיים'. ככה קיבלתי אנרגיה וחציתי את קו הסיום".
כל זאת היה לפני שלוש שנים, ובשבוע הבא, אחרי פגרת קורונה, דיין חוזר לשם. מה פתאום קובה, מי שמע בכלל על המרתון הזה ומי מגיע לשם בכלל?
מרתון תיירות
דיין: "אני אוהב לטייל. יש שם נופים מרהיבים. הבירה הוואנה זה כמו לחזור 60 שנה אחורה עם המכוניות של פעם, שוטרים שמכוונים את התנועה במשרוקית, עגלה עם סוס בתור מונית. מקום מדהים".
גם המרתון עצמו עדיין לא על מפת החשובים בעולם והוא משמש בעיקר כאטרקציה תיירותית שהיא מרתקת במיוחד אותנו כי לישראל אין יחסים רשמיים עם קובה הקומוניסטית עוד מימי ברית המועצות הקודרים.
דיין: "זהו מרתון לתיירים בעיקר. לא באים לכאן בשביל תוצאות. גם אני אשמור על הרגליים שלי כדי שיהיה לי כח לטייל שם אחרי כן. אין פה קניאתים ואחרים שמנצחים. תמיד זה רץ מקומי כלשהו שמשקיע בשביל הפרס הכספי".
דיין, טבריאני במקור, מכיר רק את המרתונים של קובה ושל טבריה, כשאת האחרון עשה לראשונה רק לפני שש שנים, לאחר שכבר חצה את גיל 40. גם שם בעיר הולדתו המשפחה תומכת ומחכה לו בקו הסיום כדי לעודד.
רץ עם דגל ישראל
"אני טבריאני בלב ובנשמה ועשיתי חמש פעמים את מרתון טבריה מאז 2016. בקובה אני רץ להנאתי עם דגל ישראל, חלק מהזמן עטוף בו, חלק מהזמן מנופף בו כשאני רואה צלמים ואז שולף אותו. לדעתי רן שילון היה הישראלי הראשון שרץ כאן ובדרך כלל אין כאן דגלי ישראל אז בזכותי יש. אם לא אני וחבר שמצטרף אלי, לא היה פה את דגל ישראל וזה נחמד לראות".
ואמנם אין יחסים רשמיים אבל הקובנים נואשים לפרנסה והם מקבלים בשמחה תיירים מכל מקום. את ספורטאי העלית שלנו הארוע הזה לא ימשוך כנראה, אבל לתיירי ריצה זה יכול להיות מעניין.
"באופן כללי אני רץ בכיף עם מוזיקה, מנקה את כל המגירות במוח. אני עורך אימונים קשים מאוד בריצות שטח. בתור אחד עם 90 קג על גובה 1.90 מטר אז זהו גם סוג של הרזייה עבורי. אני עדיין שוקל מעל למה שצריך".
