פעם היא רצה אחר גלימת עורכת הדין וכיום רצים אחריה עשרות בקבוצה שהקימה לאחר שנטשה את אולמות המשפט והתמסרה טוטאלית לעולם הריצה. אפילו אחת השופטות מולן עמדה בחיל ורעדה, כיום מתאמנת אצל עו"ד יעל קוריצקי שבעבר לא היתה מסוגלת לרוץ אפילו שתי דקות וכיום עושה אולטרא מרתון. "הריצה היא כיום כל עולמי. בגיל 50 אני יכולה לומר שכיום אני אדם מאושר יותר. להכניס אנשים לעולם הריצה, ללוות אותם בשינוי מהותי באורח החיים שלהם ובהישגים שלהם, עושה לי טוב יותר ומספק יותר מלזכות בתיק במשפט"
כשעורכת הדין יעל קוריצקי סיימה את המרוץ אחר הגלימה לפני עשרות שנים היא לא דמיינה שיום יבוא והיא תתמקד במרוץ אחר, ובמקביל, תאפסן את הגלימה היוקרתית. כיום "רצים בכיף עם יעלי" זה שם המותג של קבוצות הריצה שלה, 5 שנים לאחר שנטשה את אולמות בתי הדין לעבודה, שם התנהלה לפרנסתה ומימשה את לימודי המשפטים במשך יותר מ-20 שנים.
"בעבר לא הייתי מסוגלת לרוץ אפילו שתי דקות" היא משחזרת את המהפך, כיום כשהיא בת 50. "התאמנתי בחדר כושר כמו רבים והיה שם מאמן שהכניס אותי לעניין הריצה. בילדותי שיחקתי טניס ורקדתי. לא חשבתי שאי פעם ארוץ. בבית הספר רצתי קצת אבל לא הגעתי אל המקומות הראשונים. השינוי שעברתי כה קיצוני, מהיום בו התחלתי לרוץ, בגיל 29, ועד למצב הנוכחי בו אני מרגישה רע בימים בהם אני לא רצה".
בתחילת מסע הריצה יעל המשיכה בעבודתה ושילבה בין שני העולמות: "חשבתי על התיקים תוך כדי ריצה ומה לכתוב ואיך להתכונן לדיון. הריצה עזרה לי בעבודה. לפני חמש שנים החלטתי שנמאס לי ושהדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לרוץ ולגרום לאנשים לרוץ. החלטתי לעשות טוב לאנשים. בשנה הראשונה שלי כמאמנת ריצה עוד ניסיתי לשלב עם עריכת הדין אבל לאחר תקופה מסוימת עזבתי סופית את עריכת הדין, ללא געגועים רבים".
במרוצת השנים השתתפה יעל במרתונים רבים ובאולטרא-מרתונים, וכשהחליטה להתחיל לאמן לקחה קורסים שונים לריצות ולכושר גופני, והחלה לאמן בשכונת מגוריה בה גם גדלה, נוה אביבים שבתל אביב. כיום יש לה מספר קבוצות ריצה באזור וכן היא מדריכה ילדים ובני הגיל השלישי בכל אזור צפון תל אביב. את בעלה היא עוד לא הצליחה למשוך לריצה אבל שני ילדיהם כבר בעניין, הילדה בת ה-16 והילד בן ה-12. "רועי ישתתף איתנו בקרוב במרוץ אגמון החולה וזה יהיה המרוץ הראשון שלו. ליהי כבר השתתפה במרוצים ושניהם אוהבים לרוץ".
"הריצה היא כיום כל עולמי. בגיל 50 אני יכולה לומר שכיום אני אדם מאושר יותר. להכניס אנשים לעולם הריצה, ללוות אותם בשינוי מהותי באורח החיים שלהם ובהישגים שלהם, עושה לי טוב יותר ומספק יותר מלזכות בתיק במשפט. אני יוצאת מהבית לריצה עם חיוך בין אם זה בחמש בבוקר ובין אם זה בשמונה בערב", אומרת יעל.
ויש גם הפתעות משעשעות. אפילו אחת השופטות בדימוס, מולה עמדה יעל בזמנו באולם בית הדין לעבודה, תושבת האזור, גילתה את עולם הריצה והצטרפה אל הקבוצה. "שמעתי שהיא רצה, באתי ואמרתי לה בואי תצטרפי אלינו, תנסי". כבוד השופטת ניסתה והתמכרה, וכיום היא זו שמקשיבה להוראות עורכת הדין שבזמנו חיכתה בחיל ורעדה למוצא פיה באולם המשפטים.
והעיקר בקבוצות של יעלי זה הכיף ולא השעון: "החלום שלי היה לעשות גם משהו חברתי. יש בקבוצות מגוון של אנשים, לחלקם זו הפעם הראשונה בה הם רצים, וחלקם אנשים שכבר התוודעו לעולם הריצה ואפילו מרתוניסטים, אבל העניין הוא כלל לא תחרותי. כל אחד והאתגרים האישיים שלו,השיאים האישיים שלו והמטרות שלו. בני 30 עד 70 שמציבים לעצמם יעדים ועושים אותם בכיף".
הרצות והרצים של יעל חוו לאחרונה את מרתון ים המלח, מרתון טבריה, מרוץ העגור, מרוץ תמנע, והם לפני מרתון תל אביב, מרוץ הרי הגעש בגולן וחצי מרתון ליסבון. "אנחנו מחפשים ביחד יעדים נחמדים וכל הנסיעות האלה מחברות אותנו. אנחנו חוגגים יחד ימי הולדת, מרימים כוסית בחגים, מציינים את יום השנה להקמת הקבוצה ועוד. החברות זה העיקר. אני שמחה שעל הדרך גם הכרתי חברים חדשים. הסיפוק שלי הוא מלראות אנשים שהריצה המשותפת גורמת להם לשינוי בחייהם, לאורח חיים בריא יותר הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה נפשית, והעיקר שכיף להם. הם ממש מתבאסים מלפספס אימון".
יעל מלווה את הרצים שלה בתחרויות ובאימונים אבל לא מוותרת על ריצה אחת לבד פעם בשבוע כי מזה הכל מתחיל. "פעם בשבוע אני משאירה לעצמי ריצה ארוכה לבד כדי לנקות את הראש. ריצה זו תראפיה ומדיטציה. היא עושה לי טוב גם תוך כדי, במיוחד בשטח עם הנוף והשקט, וגם בהרגשה שאחרי. זמן לעצמי בלי טלפונים או הסחות דעת. נטו אני".
