"רציתי למות כשאני בלי לרוץ". ואפשר להאמין לאיילת שרם שעזבה משרה בכירה וקביעות כעובדת מדינה כדי לחזור אל השגעון מהילדות, לנצח מרתונים ואולטרא, להנהיג קבוצת ריצה וסטודיו לספורט, ולהסתער בגיל 47 על שיא חדש במרתון המדברי השנה. "אני לא שואלת את עצמי למה. פשוט איפה שלא טוב לי אני לא נמצאת" מעידה על עצמה השגרירה של נעלי הריצה ינוב, אלופת ריצת ה-100 קמ בערבה וסובב העמק בגליל
"אתה מדבר עם משוגעת אבל יחסית נורמלית" מזהירה אותי איילת שרם תוך כדי סיפור קורותיה, מהריצה למרחק 5 קמ בגיל 8 (או אולי 8 קמ בגיל 5? כבר מאמין עליה הכל) ועד ה-115 קמ שעברה בצ'לנג' ניצנה 2016 במרוץ אולטרא של סיבובים בני 11.5 קמ כל אחד ("לא זוכרת כלום משם. רק שהגעתי ראשונה").
יש לה את קבוצת הריצה shremsrunning וסטודיו אימונים מהגיל הרך ועד הגיל השלישי בחולון, כשחלק מרצי הקבוצה מצטרפים לשגעון ובאים איתה להשתתף במרוצים שונים ומשונים. היעד הבא: המרתון המדברי בדרום, מרתון שטח שיתקיים בדצמבר ואולי עוד לפני כן מרוץ מטורף אחר כלשהו, תלוי באיך שהיא תרגיש ויתאים לה.
"לפני חודש שברתי צלע. רציתי למות כשאני בלי לרוץ. לא הייתי מסוגלת בלי ריצה אבל מצד שני לא יכולה להתעלם מהכאב. רציתי לשבור את השיא שלי במרתון כביש בוולנסיה ואז שברתי את הצלע עד שכבר התכוננתי לרוץ את הכי מהר שלי בכביש".
התגעגעתי אז רצתי
בכלל, איילת בת ה-47, עושה רק מה שממש מתאים לה. כשאנחנו שואלים אותה את השאלה הפשוטה: למה? היא עונה: "אני לא שואלת את עצמי למה. פשוט איפה שלא טוב לי אני לא נמצאת. עד לפני 15 שנה הייתי עובדת מדינה עם קביעות, סגנית מנהלת מחלקה בבית המשפט לשלום בתל אביב עם שני תארים אקדמאיים, וקמתי ועזבתי הכל. הקמתי את העסק שלי בספורט בלי שום תמיכה, לא מההורים ולא בכלל, ויש לי כיום אחלה עסק שבעולם. אז טוב לי בריצה".
כשהיתה ילדה בקריית אונו, רצה אצל יחיעם סקיטל במכבי תל אביב, באצטדיון הדר יוסף ("הלבנה היחידה בין כל האתיופים"), זכתה בתארים לאומיים עד גיל 19 במרחקים שבין 10 ל-21 קמ, אבל אחרי הצבא פרשה. "ברחתי מהתחרויות. אחרי הצבא נפצעתי קצת, התחתנתי ולא בא לי יותר להמשיך אחרי שאת כל הילדות שלי ביליתי בתחרויות. שחררתי, ואז ראיתי שהתגעגעתי ובגיל 30 חזרתי לרוץ".